צה"ל: צבא מקצועי או צבא העם ?

הציבור הישראלי הינו דינאמי, מגוון ומורכב, והוא תוצר של שבעים ואחת שנים שבמהלכן התהוותה, התפתחה והתעצבה דמותה של המדינה המוכרת לנו כיום. בליל ותמהיל השפות, התרבויות, הדתות והעדות המתקיימות במרחב הציבורי יוצרים חיבורים אך גם פערים ושסעים הבאים לידי ביטוי במצבים ובאירועים שונים, ומתחדדים ביתר שאת בזירה הפוליטית. בתוך כל זאת ניצב צבא ההגנה לישראל (צה"ל), כגוף שמתמודד עם הרבדים השונים באוכלוסיה תוך שימור האתוס והקונצנזוס המעשי והרעיוני הרואה בצה"ל את צבא העם כולו, על חלקיו. בשנים האחרונות מתקיימים דיונים רבים סביב הצבא ומקומו בחברה, כשבמרכז הדיונים הללו עומדת סוגיית חובת הגיוס הכללי, המעוררת מחלוקות רבות, ועוסקת בשאלת שימור המתכונת הנוכחית של צבא החובה מול האופציה למעבר מכוון והדרגתי לצבא מקצועי-התנדבותי.

מקובל להסכים, שקיומו של צה״ל הינו נחוץ והכרחי לשימור ביטחונה של מדינת ישראל, הנמצאת, לפחות בחלק מגבולותיה, במצב של חוסר יציבות בטחונית מתמשך מול שכניה. איום זה מחייב את בניית החוסן הבטחוני של המדינה, ומהווה אתגר אדיר הן בתחום הכלכלי והן בתחום החברתי. בנוסף, ההיסטוריה מלמדת על חשיבותה של מדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית כנכס מהותי לכלל העם היהודי. תפישות אלה מהוות את בסיס ההשקפה הדוגלת בכך שכל אזרחית ואזרח ישראלי/ת מחוייבים לשאת בעול האחריות הלאומית ולשרת את המדינה במסגרת השירות הצבאי. וכך, מתוקף מעמדו כצבא העם, צה״ל עוצב כצבא, שבנוסף, ובמקביל, לייעודו הבטחוני מכיל גם תפקידי חינוך והדרכה, שנועדו להעמיק ולחזק את הזיקה והמוטיבציה של המשרתים בו למדינה וללאום. בתחום הכלכלי, הצבא מאפשר הזדמנות שווה לכל חלקי האוכלוסיה, כולל זו החלשה, להתמיין לתפקידים, שלפחות בחלקם, עשויים לפתוח להם דלת לעתיד בתחומי התמקצעות ותעסוקה שונים. במובן הזה, השירות הצבאי נותן פתח למוביליות חברתית וכלכלית, כשלצד הלוחמים ותומכי הלחימה מתאפשרים גם מסלולים נוספים, כאלה שנוגעים בתחומי חינוך וחברה, ותורמים לחיזוק המרקם החברתי. חשוב גם לציין כי בזכות חובת הגיוס, הצבא מקבל לשורותיו את כוח האדם האיכותי ביותר, ויכול לשבץ אותו ולהפיק ממנו את המיטב בכלל יחידות הטכנולוגיה והמודיעין, השדה והלוחמה. ובעוד שבצבאות אחרים המושתתים על בסיס מקצועי- וולונטארי, בני השכבות המשכילות והמבוססות מעדיפים שלא להתגייס, ובוחרים בקריירה הפונה למסלולים אזרחיים, לאקדמיה ולמגזר הפרטי והעסקי, הרי שצה״ל מחזיק באנשים בעלי כישורים גבוהים ומגוונים התורמים לרמתו הגבוהה. בהקשר הזה ניתן להביא מדבריו של הפסיכולוג ואיש הצבא הבריטי נורמן פ. דיקסון, שכתב בספרו ״הפסיכולוגיה של השלומיאליות של הצבא״ על ה"טיפוס הצבאי" שבדרך כלל משייך סמכותיות עם מסוגלות וסולד ממהלכים יצירתיים אשר מתקשרים לאנשי "הרוח והאומנות". עיקרון זה , לשיטתו, מהווה גורם מרכזי לכשלים צבאיים רבים אשר התבטאו בשלל קרבות ומלחמות בהיסטוריה. סביר להניח, אם כן, שיכולתו של הצבא הישראלי להתמודד עם האתגרים המורכבים שלפתחו, נזקפת במידה רבה לזכות ה"הון האנושי", שנמצא בעמדות המפתח בארגון, האנשים בעלי האינטלגנציה הגבוהה והשאיפה למצויינות שמשולבת בתחושת השליחות. ובנוסף, כל המכלול והמגוון החברתי והאנושי שמתקיים בצבא, זה המעוגן במעטפת הקונצנזוס של גיוס החובה, מקנה למערכת את היכולות והכלים להתמודדויות הבטחוניות השונות, ומהווה את ליבת ייחודו ואיכותו של צה"ל.

עם זאת, קיימים מספר טיעונים הנותנים חיזוק למעבר לצבא מקצועי-התנדבותי על פני צבא העם. ראשית, גיוס החובה נוטה לפגוע באוכלוסיות חלשות הבאות

ממשפחות מצוקה. כמשרת בשירות החובה, חייל המרוויח משכורת נמוכה יחסית מתקשה לתמוך בעצמו ובמשפחתו, וקיימת פגיעה ממשית ביכולתו

להתפרנס בכבוד. לפי נתוני תנועת "חזית", התומכת במעבר צה"ל לתפקד כצבא מקצועי, כיום כשלושה רבעים מסה״כ העריקים בצה״ל עושים

זאת בעיקר מתוך אילוץ כלכלי, והם עוזבים את שירותם לתקופה ארוכה ללא רשות מפקדיהם על מנת לעבוד בעבודה אזרחית. במסגרת צבא מקצועי יוכלו

אנשים אלו לבחור להתגייס ולהרוויח משכורת גבוהה יותר התואמת את צרכיהם הכלכליים, כשבמקביל יוכלו לשרת ולתרום למען המדינה. בנוסף, יעילותן

של יחידות המטה והאדמיניסטרציה כיום שנויה במחלוקת בעיני רבים, והוצאות אחזקתן מהוות בעיה כלכלית עבור המערכת. שימורן נובע מעצם שיטת הגיוס

כיום ,והן מתמודדות עם בעיות רבות כגון עודף בכוח אדם (על פי נתוני אכ״א, יש במערכת עודף של כ- 20% בכוח האדם מעבר לרמה הנחוצה לו), ואבטלה

גלויה וסמויה. התסכולים והמצוקות הנובעים מהמצב הזה מובילים לחוסר שביעות רצון ולמוטיבציה נמוכה של החיילים המשרתים ביחידות האלה, ובאים לידי

ביטוי בקשיים שהם חווים. מכיוון שחיילים רבים מאבדים את הרצון להמשיך בשירותם, המערכת הצבאית מתמודדת עם עלויות ת״ש גדולות מאוד

וטיפולים פסיכולוגיים, ועדיין, רבים מהם אינם מסיימים את שירותם המלא. בנוסף, דיונים רבים אודות אי השיוויון בנטל הצבאי מצד אוכלוסיות כגון

החרדים, ערביי ישראל, ועוד מעוררים מחלוקות רבות אשר פוגעות בקונצנזוס הישראלי ובמרקם החברתי בארץ. אוכלוסיות שאינן מעוניינות ויכולות

להתגייס משלל סיבות אינן יכולות לתרום למערכת הצבאית בשל חוסר המוטיבציה שלהן או אי- כשירותן. במצב הביטחוני המורכב של מדינת ישראל, קיים

צורך מתמיד בצבא הממוקד בצרכי הביטחון ובעל יכולת התמודדות יציבה אל מול האיומים הזרים . העיסוק המופרז בגיוס חיילים מבני הקבוצות האלה ,

מוביל לחוסר יעילות ולזליגה של שיקולים פוליטיים שפוגעים בגוף כולו. כיום, 50% מבני הנוער הכשירים לגיוס אינם מתגייסים בפועל ועיקרון זה אינו בהכרח פוגם ביכולתו של צה״ל למלא את שורותיו בכוח האדם הנחוץ לו. שיקול נוסף שמוזכר על ידי מצדדי הצבא המקצועי הוא, שכיום, אופן השירות החיילים במערכי הלחימה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם הצורך הצבאי בכוח אדם מיומן, קבוע וזמין המוכן לכל מצב נתון. כמחצית מאורך שירותו של הלוחם כיום כרוך סביב הכשרות שונות, מהטירונות ועד מערך ההשלמות החייליות. בפועל, עד שמסתיים תהליך הכשרת החיילים הקרביים והם ערוכים

לתפקד במצבי לחימה וליישם את שלמדו בקרב, הולך ומתקרב תום שירות. בצבא מקצועי, ממש כמו שקיים כבר היום במסלולי שירות יוקרתיים כמו טייס או קורס חובלים, ניתן להכשיר לוחם תוך שהוא מקבל תנאים מפתים כמו משכורת גבוהה, תואר אקדמאי ואף מעמד חברתי גבוה. כך יוכל החייל הלוחם

להמשיך את שירותו לתקופה ארוכת טווח.

מדברים אלו ניתן לראות כי קיימות נקודות תורפה וחוזק בכל אחד משני המודלים הללו, והיתכנותו של מודל כזה או אחר, ולמעשה גם מודל בינייים, מותנה בצרכיה הביטחוניים והתקציביים של מדינת ישראל בכלל וצרכי הצבא בפרט. לעיקרון שירות החובה ישנה חשיבות חברתית וערכית, וקשה לדמיין שיתקיים ויתור טוטאלי שלו. אי לכך, ובהתחשב במגבלות השונות, יש הדוגלים במודל ביניים ומציעים, שגם במעבר לצבא מקצועי על צה״ל לחייב כל מלש״ב להתגייס לטירונות בסיסית ( בדומה לטירונות רובאי 02 כיום), וזאת בכדי להשיג מספר יעדים: ראשית, כדי לשמר את ה״אתוס״ הכללי של החוויה הצבאית ואת כור ההיתוך הנודע. שנית, להכשיר את כלל אזרחי ישראל בשימוש בנשק קל למצבי חירום. ומעל לכל, מהלך כזה יאפשר חשיפת הצבא למלש״בים, כך שיחוו את המערכת מבפנים ויבינו באם רצונם לשרת בצבא או לפתח קריירה אזרחית. במקביל, הצבא יוכל לבחור בעצמו מיהם המועמדים הנחוצים לו, בעלי הכישורים, התכונות המתאימות והמוטיבציה הגבוהה לתרום ולשרת. בסופו של התהליך , ייבחרו אלו מביניהם, שיהיו מסוגלים לספק את הדבר העיקרי לאזרחי ישראל: ביטחון. במקביל, על הצעירים שאינם מתגייסים לצבא, תוטל חובה אזרחית מסוימת לתקופה קצרה אשר יכולה לעסוק בשלל תחומים שכיום צה״ל עוסק בהם, כגון חינוך, הדרכה, מינהל ומטה. כך יתאפשר לתת אלטרנטיבה תואמת שירות צבאי, כזו שבאה לידי ביטוי בשירות אזרחי העונה לצרכיה החברתיים של המדינה. מסגרות אלה, שחלקן נמצאות כיום תחת מטריית השירות הלאומי, תוכלנה להציע מסלולים מגוונים ודרכים רבות לתרום תוך כדי שהן מעניקות למשרתים במסגרתן תנאים הולמים ומשכורות כמקובל בשוק העבודה. לעומת זאת, במידה וקיימים אתגרים בטחוניים, שבשלהם לא ניתן לבצע את השינוי ולעבור לצבא מקצועי, עדיין תישמר השיטה הנוכחית עם שינויים מסוימים העשויים להקל על המשרתים ועל המערכת, למשל, עידוד קיצור זמן השירות, פטור למועמדים הבאים מרקע סוציאלי קשה, ושיפור תנאי מסלול הלוחמים בצורה כזו או אחרת. שתי אפשרויות אלו מהוות חלופה למצב הנוכחי כיום ועשויות להתמודד עם הפגמים הקיימים.

לסיכום, הפרמטרים והשיקולים הרבים הבאים לידי ביטוי בדיון זה הם מורכבים ומותנים בתהליכים שונים שישראל עוברת כיום, ועתידה לעבור בשנים הבאות. כאשר ניגשים לתחום שעיקרו הנושא הבטחוני יש להביא בחשבון את האספקטים הכלכליים, ולהכיר בכך שאופיינה הייחודי של ישראל מחייב שיקול דעת מושכל בדרך להתוויית הכיוון אליו יצעד הצבא והתאמתו לפניה של המדינה בעתיד הקרוב והרחוק.

מקור התמונה: לילך שובל, "היום: טקס סיום קורס הקצינים הקרבי" מאתר ישראל היום, 31.10.2019

https://www.israelhayom.co.il/article/703069