הנדנדה החשבונאית

מצדדי התפיסה הכלכלית של "לסה פר" ("תנו לעשות") מתקשים להבין שתנאי הכרחי (אם כי לא מספיק) לקיומו של קפיטליזם יציב זה התערבות ממשלתית מוניטרית. הדבר נובע לא מטעמים פוליטיים-אידיאלוגיים, אלא מסיבות חשבונאיות פשוטות.

לצורך הבטחת קיומם, בנקים צריכים הון עצמי חיובי; סכום נכסים העולה על התחייבויותם. העקרון הזה יוצר מלכודת: כגופים חוץ-בנקאיים משקי בית מחוייבים לספק את הנכסים האלו, מה שמוביל למצב בו יש להם הון עצמי שלילי. זה מכיוון שבניגוד למצרכים, לכסף יש אלמנט מעט חמקמק: הבעלות על הון חיובי של גורם אחד משליכה בהכרח להתחייבות של גורם אחר לסיפוק ההון הזה. פירוש הדבר הוא שכשמשקי בית חוסכים לצורך הגעה להון עצמי חיובי, הבנקים מתחילים לצבור הון שלילי ומשם פושטים את הרגל.

הדרך היחידה לפתור את התסביך הנדנדתי הזה, היא על ידי מימון משקי הבנק מהגוף היחיד עם מקור בנקאי משלו: המדינה. באמצעות פוליסיות כגון תשלומי העברה ומשכורות ציבוריות, המדינה מזרימה כסף ישירות למשקי בית וכך מאפשרת להם להתגבר על הימצאותם במצב של הון עצמי שלילי. רק כאשר יש למשקי בית ובנקים יחדיו הון חיובי, קיומה של כלכלה קפיטליסטית יציבה תתאפשר.

כאלו שחוששים ממדיניות גירעונית מפספסים את העובדה שהמדינה איננה צריכה לחסוך או לצבור רווח כדי להתקיים, אלא קיומה נובעת מהסכמה פוליטית וחברתית בלגיטימציה שלה. לכן, באמצעות הגירעון ניתן לפתור את את הפלונטר החשבונאי המדובר ובכך לאפשר את היכולת לקיים "עסקים כרגיל".

מקור התמונה: Pinterest-Double Entry Accounting https://www.pinterest.com/pin/613615517980654582/